היסטוריה רצופה דניאל – טקסט בסיס
מאוד קשה לזוז
מאוד מאוד קשה לזוז
כי ברגע שזזתי מפה, נמצאתי שם
משם הדברים נחווים שונה לחלוטין.
הפוטנציאל מיצג את האפשרויות שבאנרגיה העצורה
התנועה היא אות חקוקה במציאות חסרת פוטנציאל
פעולה מורכבת צורכת זמן והתחייבות למציאות
המצאות מציאות מעידה על אי נוכחות פוטנציאל
נשאלת שאלה
האם יש ממשות שאינה מציאותית
נשאלת שאלה
האם יש עוד חוץ מתנועה ושאריות תנועה
– – –
היסטוריה רצופה דניאל.
סקירה מהירה של היסיטורית "רשמי הרעיונות" חושף דניאלים רבים בנקודות מפתח.
הדניאל הראשון, דניאל קיין, חוקר בעיות בתפקוד ממסרים במוח. דניאל זיהה כיצד ניתן לנתב מסרים חשמליים מהאזורים "הזוכרים" במוח ולהדפיס על גליל נייר נתונים מספריים.
חוקר מציוותו של קיין בשם דניאל שטיין, הצליח להוציא דימויים ויזואלים נהירים מהמידע שקיין חילץ מזכרונות אנושיים. כגון צבעיים, צורות, אותיות וסמלים מוכרים.
כיוון שההליך אינו פולשני ואינו דורש תרופות מכל סוג שהוא, ניסויים אלה נערכו בקלות יחסית.
באותה תקופה וללא שום קשר אילהם כתב דניאל הורוביץ עבודה בפילוסופיה העוסקת במהות ותפיסת התנועה בהקשר של התפתחות הקולנוע.
— מה הקטע עם העבודה הזאת?
— זה החלק השני!!! למרות שללא הקולנוע
קטעים מעבודתו של הורוביץ שימשו השראה לרבים בדורו.
אחד מהם, דניאל אגברט, כימאי וותיק שייצר את "גלולת האהבה".
"גלולת האהבה" הייתה הפיתוח הראשון של חברת "אגברט".
תרופה נוגדת דיכאון שנודעו לה תופעות לוואי של רצון ופתיחות ל"אהבה".
(עד כמה שניתן להגדיר אהבה- תגדיר אהבה לצורך העניין).
גלולות נוספות שיצאו מ"אגברט" עסקו בפיתוח אותן תופעות הלוואי וטיפלו בתחושות כמו "הבית", "רצון לשייכות" ו"הרפתקנות". אגברט נכנס לסיפורנו כאשר החליט לשנות את כיוון החברה לאחר שעקב במשך זמן מה אחר עבודתו של דניאל אחר.
דניאל רורק הצליח לייצר מכשיר שמחקה חלק מתרופות הסטרואידם של אותה תקופה באמעות פולסים חשמליים שפולטים מכשירים חשמליים שכבר נמצאים בשוק.
תרומתו של רורק כפולה, מציאת הנוסחה להחלפת הסטרואידם, ויותר חשוב מכך לעיניינינו, שימוש בתשטית קיימת כגון\דוגמת פלאפונים להפצת "תרופות חשמליות".
מספר שנים לאחר מכן חברת "אגברט" הוציאה את תחושת "הבית" החשמלית הראשונה.
השימושים המסחריים הראשונים היו טיפוליים, כגון "האמא הסרוגטית". תחילה במרכזים מבוקרים ולאחר מכן באופן שימוש דומה לשיחות מין בתשלום. המשתמש מתחיל את השיחה עם "נתוני בסיס רגשיים" שמקלים עליו את הפתחות הרגשית. בזמנו השוו את ההליך לגור חתולים חסר אם שמתבלבל ועוקב אחר אווז.
אחת החברות אפילו נקראה "אמא אווזה" וכך ניכסה את הדימוי השלילי והפכה אותו לחיובי ופופולארי. בשלבים מאוחרים יותר כל מכשיר תקשורת נשא "קוד רגשי", ולאחר מכן כל מכשיר אלקרוני נשא "חותמת רגשית". אני ממליץ בחום לעיין במאמר המשעשע "בדיחות המקרר הרעב" (אולי לכתוב כזה מאמר) שחיבר דניאל הוגקארט.
חוקרת ואשת עסקים מהמעלה הראשונה בשם דניאל אוטן פיתחה את המחקר של שטיין לכיוון שונה.
היא התרכזה פחות ב"איכות התמונה" המגיעה מהמוח ויותר במה שכינתה "הויזואליה הקריטית". היא שאלה מה מינימום המידע הנחוץ בכדי שלאובייקט יהיה קיום בזיכרון.
על אף שאנשים מקטלגים באופן שונה את את הנתפסים מהמציאות, עדיין יש נקודות חפיפה מספיקות בכדי לייצר מכשיר עם סטנדרט.
החידוש שאוטן הכניסה הוא הקלטת מידע מהזיכרון, לעומת "אגברט" שייצרו "יצירות רגשיות" (קומפוזיציות רגשיות) על פי ניסויים. בדומה להבדל בין סירופ פטל של חברה גדולה לזה שאדם רוקח מהשיח הפרטי בגנו, יתכן שהטעם דומה אך הדגש שוכן בשייכות הרגש ובדקויות לחווה.
אוטן הקימה את חברת "ממורז- MEMORAZ", חברה שיצרה מכשירים להקלטת זכרון ובהמשך התרחבה לאכסון הזכרונות במרחב הציבורי.
נטען שההצלחה המידית של "ממורז" הגיעה בעקבות ההתאגדות עם "אגברט" שיצרה מכשירי הקרנת זכרונות התואמים ל"ממורז" ולאחר הדגם הראשון "ממוברט-א" שהורכב משני מכשירים, אחד מקליט ושני מקרין יוצר המכשיר הראשון שעשה את שניהם והיה קטן יחסית (פחות מאגרוף ממוצע)"ממוברט-ב". המכשיר הקליט זכרונות של משתמש, ואותו משתמש יכול היה לחזור לרגעים שהוא מעוניין לחזור אילהם. בשלב זה של המכשירים לא הייתה עדיין שום גמישות בעריכת המידע. משתמש יכול לשמור עד כעשר שנים מהחיים ולשדר לעצמו בלבד.
תוך תקופה קצרה מאוד נוצרו מיני דגמים מחברות שונות של מכשירים לשמירה וחזרה לרגעים השמחים בחיים. אזכיר לטובה את מערכות החקיקה שעמדו בקצב ולאחר מספר תקלות מצערות מאוד יצרו תו תקן לייצור "מקליטי זכרון" שנשמר בקפדנות כך שהשימוש יחסית בטוח.
— לתת דוגמאות לתקלות
עד כה האפשרות היחידה היא החלפת סדר ברצף הקרנת המידע, אבל כל תתי הרצפים צריכים להשאר שלמים בכדי שיפוענחו. אי אפשר להקרין צליל כתמונה או כרצף זמן. כמו כן לא הצליחו להקרין באופן שלא ייתפס כמלכותי רגשות שונים בתוך הזכרון. לא יכולת להקרין את הילדות שלך מחדש רק עם תחושה של "הבית".
היוצא מן הכלל שלנו בתחום השמות הוא נוח זיידברג, מוזיקאי.
למרות שעדיין נמכרו אלבומים ועדיין התבצעו הופעות מוזיקליות מול קהל, רוב המאזינים החלו צורכים זכרונות של אנשים שחווה את ההופעה באופן המוצלח והמקצועי ביותר שאפשר. כך נכנס ונטמע המושג "איכות חוויה" בשיח של אותה תקופה. למשל, תאונת תעבורה כוללת בתוכה "איכות חוויה" גבוהה מבחינת עוצמת הרגשות ולרוב מספר גישות רב למצבור הזכרון. בשיח החברתי מדעי על "איכות החוויה" התמקד הדיון בעוצמות ובכמות ההקשרים הזכרוניים וכל זאת ללא הדיון האם החוויה נעימה או לא. בהמשך התפתחות "איכות החוויה" ניתן היה לשמור על העוצמות והדקויות שב"מרקם החוויה" ורק להחליף את בסיס הרגש. בדומה לתוכנות עריכת תמונה שבה מחליפים צבע עיניים של מצולם בלי לאבד את היות העין עין.
נחזור לנוח. נוח הוא הראשון שהתחיל להרכיב מוזיקה שלא נוגנה מעולם אלא רק משאריות תחושות הזכרון של המוזיקה. הוא וויתר לחלוטין על הערוצים הוויזואלים, הזמן-לינארי,התחושותיים ואיזון-הצליל. הוא השאיר רק את ערוץ הביקורת של הצליל.
אחד המשתמשים הראשונים דיווח שהחוויה הייתה מחרידה, "לא מרגישים כמו בן אדם. תחושה של בדידות אין סופית ללא הפחד מהבדידות ורק הרגשת הקצב רושמת את עצמה".
ממחקרים שנעשו בעקבות עבודותיו של זיידנברג עלו מספר מסקנות. המידה האנושית קיימת בזכרון האנושי ונחוצה לחיים כפי שאנו מכירים אותם, אך היא לא הכרחית לעצם החיים עצמם, כמו שטענו מתנגדים לאורך כל התקופה. בנוסף, ויותר חשוב מכך, כאשר יתקל המוח בתחושה כמעט הומאופטית של חוויה הוא יישר קו ובזמן מאוד קצר יתחיל להראות סימני שינוי.
במקביל עבד דניאל הטוואי על מכשיר, שמזהה בזמן אמת את האובייקטים הנקלטים מהמציאות והעולים מהזיכרון על ידי המוח, ה"אנואיט" "a know it all device" כמו שנטו להתבדח. את הקריטריונים של האובייקטים הוא מריץ במנועי חיפוש ציבוריים ושולח לאדם שחש את האובייקטים מלכתחילה מידע לזכרון אל האזורים ה"טריוויאלים". אדם שצופה בשחקן שמופיע בסרט, מיד יודע במה עוד שיחק אותו שחקן. יותר מכך, מספיק שאדם חושב על בניית קיר גבס וכבר יש בידיו את הידע לעשות זאת. המכשיר הביא לשינוי מהותי באופן ניהול המידע. תקשורת נעשתה ישירה יותר והתחיל בתחום האמנות העידן ה"פוסט מילולי" כאשר בעידן ה"מילולי" הוכנסה כל תקשורת שנעשת על ידי חמש החושים בלבד.
מחוץ לעולם האמנותי, על אף שחלו תמורות רבות, בני אדם נשארו בבסיסם זהים ( זהים למה?) ועדיין חוו את העולם דרך חמשת החושים ועדיין נטו לתקשר במחוות "מילוליות" גם אם בוצעו באופן "לא מילולי".
דוגמאות מעניינות נוספות עסקו בתופעות הלוואי של קשר קרוב מיידי (קק"מ) אשר ניתנו לרכישה תוך פחות משניות ובהליך שקוף ודינאמי. נוצרו קהילות "משפחתיות" על בסיס הכרות רגעית ואינטמית.
בכדי שיובן נושא ניהול הזמן אמחיש זאת בדרך הבאה: אדם ציטט משפט מספר ושותפו לשיחה שלא קרא את הספר לפני כן מיד ידע על מה מדובר וצחק מהבדיחה. (האם גם הצחוק קשור לעניין?)
יותר מכך, על ידי הזכרת המשפט, אדם חווה ב"זמן אמת" וסימולטנית ב"זמן זכרון" (שבמאמרים לא מדעיים נקרא "זמן חלום") את קריאת הספר. ב"זמן האמת" לא עברה חצי שניה וב"זמן הזכרון" עברה תחושת משך שנתנה לחווה זמן להעריך את היצירה.
בתחילה נוצרו יצירות ל"אנואיט" שמשך "זמן האמת" חופף למשך "זמן זכרון". אדם שוהה בזכרון את משך הזמן שיקח לו לקרוא ספר.
בהמשך, וכאן כבר נעוץ יותר עניין, נוצרו יצירות רחבות יריעה חופפות זמן שנחוות בחלקיקי שניה. – תפרק ותבהיר!!
כדוגמה אביא את היצירה המכוננת של דניאל ארגויל "נצח מנימלסטי". שבה התשדורת היחידה למוח היא הפורמט.
בהמשך דרכו הטוואי נדד בין חברות ופיתח מוצרים שונים בתחום זה, אחדים מהם עוסקים בסוגי הזיכרון כגון זכרון "פרונטלי" שנלמד מניסיון של אחרים, כמו שנהוג היה בכיתות לפני הלימוד ה"ספציפי ישיר" המיושם כיום. לדוגמה זכרון של המצאות בהופעה מול הזכרון של הנגן עצמו או החוויה ההיברידית-כפולה של שניהם.
לאחר תום תקופת הזכרון ה"פרונטלי" נכנס הזכרון ה"מעשי" שנלמד תוך כדיה עשייה. בשיטה ה"פרונטלית" מאכסן אדם את העקרונות הרעיוניים ומשם הוא מייצר שינוי במחשבותיו וגופו. הזכרון ה"מעשי" עובד הפוך, הוא מכשיר את המשתמש להתנהלות ונתמך בחוויות "פרונטליות" בכדי לבסס את הזכרון.
הטוואי פיתח מכשיר שמלמד את "השרירים" תוך זמן קצר מאוד להיות "מיומנים".
— כמה זמן זה זמן קצר?
אדם יכול להיות מיומן כנגר תוך פחות משלוש שעות, אדם יכול באותו זמן להפוך למיומן במתמטיקה או מנתח מוח מהשורה הראשונה. לא ארחיב כאן על זכויות שימור המיומנות ולא על החוקים הנוגעים לתווי תקן למקצוענות.
אל אף שנאסר חוקית היו שהעבירו זכרון מלא לגוף יותר צעיר. הניסויים שנעשו בתחום העברה המלאה של זכרון אדם לאדם אחר העלתה מספר תגליות מעניינות כגון הקשר בין הזדקנות הגוף לזכרון.
— אפילו רק להתעניינותי, תרחיב את הנושא
התיעודים הבודדים שנשארו מהניסויים הללו מצביעים על כך "שהנעורים לא מתבזבזים על הצעירים".
ניסויים נוספים שנערכו עסקו בשאלה האם יכול "אדם" לחיות מאוסף זכרונות בתוך המערכת. המסקנות הראשונות טענו שלא יכול להיות "אדם" חיי ומתפתח בתוך המערכת, אך לאחר שהורחבה ההגדרה ובעקבות משחק הדמייה שפיתח דניאל רוזן נוצר "האדם" הראשון שלא נולד מרחם אנושי.
לאדם הזה קראו "דניאל" על שם הממציא שלו. "דניאל" אסף על פי דעתו זכרונות וניהל אותם כך שמעולם לא עלתה בו השאלה האם הוא נוצר במערכת או מחוצה לה.
לא ארחיב כאן על המטעמים הדתיים שהומצאו באותה תקופה מפן הזה.
— תרחיב בקצרה
אך יותר מדהים מקיומו של "דניאל" הייתה היווצרותו של "דניאל 2".
"דניאל 2" נזכר על ידי "דניאל" כחלק מאיסוף היותו מהות. שיחות עם "דניאל 2" הצביעו, לפי טענת חוקרי מודעות ונפש, על בסיס אישיות משלימה. אם "דניאל" הייתה ישות עם חורים בתחושת המהות, "דניאל 2" הורכב בסיסו מאותו חוסר ואי לכך גם איסוף הזכרון שביצע יצא מאותו חוסר.
נטען שרק בעקבות חבלה, כבדיחה, נוצרו "דניאל 2" ואילך, אך מעולם לא נמצאה לכך הוכחה ולדידי זה לא מאיר באור פחות חיובי את התגליות בתחום המסעות הבין כוכביים של "דניאל 23".
— פרט על הסיפור העסיסי עם הדניאלים
אחזור לעניינו.
עד כה אפשר לסכם את כל ההתפתחות בניהול מידע קיים, ושיפור התקשורת. בכדי שנגיע אל "רשם הרעיונות" הראשון נחוץ דניאל חשוב מאוד. עוד רגע אגיע אליו.
אחד הפלגים שיצאו מעבודותיו המנימלסטיות של דניאל ארגויל עסקו במה שאינו נמצא במציאות ואינו ניתן לטיווח בעזרת החושים.
יצירות שנבעו מעבודותיו של נוח זידנברג החלו לעסוק בהשלכות הפרועות של שינויים פיזיים במוח בעקבות שימוש אמנותי או שאינו תקין בזכרון או העדר זכרון.
דני בין.
בין בתחילת דרכו פיתח קרירה מדשדשת כצופה אמנות.
בין חווה אמנות וטיווח אותה לקהל שדורש תוצרים יותר מידיים או ראש שונה משלהם.
בין, בעקבות תאונה והדרדרות איטית החל לאבד את חושיו אך במקום צמצום ב"איכות החוויות" וב"כמות ואיכות הקלט" החלה עליה הדרגתית ולבסוף מואצת עד כדי כך שבין הפסיק להשתמש בחושיו ועבר לייצר את המציאות של עצמו ללא מקורות זכרון.
על הסיפור של בין יש ביקורות רבות. ניטען שלא סביר שיש אדם שמתמש רק בעיניו שלו בכדי לצפות בעולם (יש לך פרק שלם בתוך זה), ושהטענה שהוא יצר מכלום מציאות היא מגוחכת לחלוטין מכיוון שכל דבר נובע מדבר לפניו. אף על פי כן הסיפור תפס.
נוצר בתוך בין יקום צעיר שלא דרש מידע חיצוני בכדי להתקיים ולגדול. בנוסף לכך היקום של בין היה מדבק. התופעה המעניינת היא מידת השינויים הפיזים במשתמשים שחווה את העולם דרך בין. צופה מהצד יכול היה לחשוד שזו מחלה ניוונית ומהירה וחסרת מרפא. משתמשים שחלפו במוח עם יקום עצמאי בתוכו איבדו שליטה על הגוף שקרס מיידית בזמן שהמוח התחיל לעבוד במרץ. ניסיונות לבודד איזורי "בין" לא עלו מספיק יפה בכדי לטעון שהמחלה הניוונית "בין" מוגרה. הפתרון היה וירוס שהיווה את הבסיס ל"רשם הרעיונות". הוא דמה לכלי שמייצר מורסה מנטלית שגורמת לתהליכים מה"יקום הפנימי" לצאת החוצה ולקחת פיקוד מחדש על הגוף. את הווירוס פיתח דניאל קונגט במטרה לחסל את יכולות ההתפשטות של "בין".
מעניין לציין שמחקרים שנעשו לאחר מכן על מהות ה"יקומים הפנימיים" גילו שאף אחד יקום לא דמה ליקום אחר; ושמחלת בין רק גרמה לארגון מחדש של מה שהיה שם מלכתחילה.
"בין" התחברה לחלק היצירתי שמוח האנושי וגרמה לסוג של סרטן. הווירוס של קונגט עודד את הגוף לבקר על התהליך.
מרגע שהחולים לשעבר חזרו לתפקד החלו מחקרים על ההשפעות לטווח ארוך. רוב החולים ("בינים") גילו יצירתיות גבוהה וחוסר השלמה עם המציאות. במקרים שלא חלה דעיכה ביצירתיות וקבלה של המציאות, החלה רגרסיה בחזרה למחלה.
יוצר מכשיר יותר מורכב מהווירוס של קונגט שדאג לאזן את התיפקודים הבסיסיים. המכשיר החדש חיבר את האיזורים היצירתיים לאזורים תקשורתיים במוח ולשרירים. בינים החלו להשתנות פיזית על פי ראות עינים
– – – –
נשברתי. אני כותב את הקטע הקודם כבר מספר ימים. כותב, עוזב, חוזר. בכדי להכנס לראש אני קורא כל פעם מהתחלה ומשפץ. הכל התקדם באופן תקין עד שהגעתי ל"בין". מצד אחד משהו בהתפתחות משך לשם מצד שני יש לי הרגשה של דאוס אקס מכינה. בכדי לייצר את הקפיצה הרעיונית אני מכניס אלמנט שלא היה בבסיס הסיפור.
חשבתי על דרכים לדחוק את הסיפור למקום אחר, אך מרגע הגיתי את המילה "לדחוק" הבנתי שזאת לא הדרך.
אראה מה אעשה עם הסיפור הזה בהמשך.
נטען שעתידנים (מומחים שמעריכים איך יראה העתיד, מקצוע שפותח במלחמת העולם השנייה) מסוגלים להעריך מה יהיה בעתיד הרחוק יותר בקלות מאשר הקרוב. ככל שהטווח יותר קרוב כך יותר קשה. אולי, לא חקרתי את הנושא מספיק.
– – – –
די, צריך להוציא את הרשומה ולעבור הלאה, וויתרתי על כתיבת מילים רבות רק מכיוון שעמדתי בתחנה הזו.
לילה טוב
ברק בן דב
——–
- צניחת מידע – INFO DROP?
- דניאל 23
- תולדות הטלפורטציה. בהתחלה חלקיקים קטנים.
- שיגור – בעצם משכפל ומחסל. (לספר על בעיות שכפול ללא חיסול והמקורות השונים למשגר).
- אנשים כמו תיקיות מחשב, שנימצאים \ לא נמצאים \נמצאים בכל מקום. וכל זה באופן מאוד ספציפי.
- מרכיב האישיות בשכפול (מההיבט הטכני)
- מה קורה כאשר אדם מחובר באופן "לא נכון"? כמה זמן לוקח להבין שמשהו אינו כשורה? עד כמה יכולה החריגה להיות גדולה?
- מקוריות השכפול
- גיבוי אנשים בתקופות שונות מחייהם
- גיבוי אנשים מתקופות שונות.
- יקומים אלטרנטיבים מניאטורים (מוכיחים במידת מה את אפקט הפרפר (?). אך ניתן לוויסות באמצעות מנועי "הסתברות".
- להיוולד במערכת ולצאת ממנה.
- הקשר קצר על תנועה דו כיוונית על ציר זמן בחד מימד
- ל"אני" יש ידיעה ברורה שהוא "אני" גם אם אין לו גבולות וגם אם הוא "כל האחרים"
- קריסת מערכות שיגור שגרמו לאובדן אלפי נוסעים.
- לאחר מכן גובו אנשים לקיום מתקופות מוקדמות יותר.
- גם אם מפרקים ומחברים, לא ברורים מארכיבי האדם (למרות שהשתמשו בשיגור בכדי לרפא מומים, ולסדר חלק מהמחלות הגנטיות).
- יציאה מצניחת מידע דרך מפענחי מציאות (אדם שסופר שיש לו חמש אצבעות יכול להעביר אל אדם אחר שחושב על חמישה ימים).
- שימוש בצמחים בכדי לייצר מפענחי מציאות.
- איפה המידע נשמר?
- באיזה מדייה?
- גידול יקומים בכדי לבדוק בעיות עתידיות במהירות גבוהה.
- מה ההבדל בין יקומים גדולים לקטנים?
- אנשים מייצרים היגיון (SENSE MAKING)
- ניסיון להסיק לגבי מטרת הייקום שלנו בהקשר ליקומים מיניטורים סינטטים
- THE POTATO INFO DROP – צניחת תפוחי האדמה
- בקצרה על היסטוריית תפו"א. מאמריקה דרך אירופה והאירים עד לכוכב רחוק מכאן. שם הם יוצאים לראשונה מהמצב העוברי שלהם.
- יצור שצנח יצנח בפעם הבאה יותר בקלות.
- צניחות ספונטניות.
- האם דורות עתידיים של צונחים יותר או פחות יציבים? (אני מנחש שיותר יציבים, אך מתפרקים יותר מהר)
- שיגור בהתחלה יקר (רק בין ערים), בהמשך בתוך העיר (כמו תחנות אוטובוס). אחר כך בבתים. בהמשך, כאשר נחוץ רק מפענח מציאות, אז רוב האוכלוסיה משתגרת באופן קבוע בלי להשקיע בכך מחשבה.
- מה הקשר של מחלת "בין" לעניין?
- יציבות וחוסר יציבות במפענחי מציאות. האם יותר בטוח דרך צמח או אדם? אדם משכיל או פחות משכיל? מה ההבדל בין הצמחים? איך הם עובדים? האם בטוח לעבור דרך חיות?
- מה הטמפרטורה המומלצת ליקום? (ומיני שאלות מסוג זה)
- מה הופך אדם לצעיר?
- יקומים מיניטורים: חוקרים יוצרים דגמים רישוניים של יקומים ובודקים את הדימיון ליקום שלנו (עד כמה הידע על היקום שלנו צריך להיות נרחב בכדי להחליט שהוא דומה ליקום אחר?). אחת המטרות היא גילוי באמצעות ניסוי וטעיה כיצד הייקום שלנו התחיל.
- באילו מקומות ניתן לבקר \ לטייל \ לנפוש באמצעות או דרך (אן מילה אחרת) שיגור, חוץ ממקומות "מציאותיים".
- החוויה המאוחדת. – (אני לא יודע למה הכוונה….)
- מספר אנשים שהופכים לאחד.
- ממה יוצרים שכפול? (חומר פיזי ומידע). מה עושים עם שאריות החיסול?
- מרוצי צניחת מידע.
- חוויות מוקלטות של צניחת מידע
- נסיעה לאורך חום הים (אני חושד שגם כאשר כתבתי לא הבנתי עדיין למה הכוונה)
- מה זה רשם הרעיונות?
- זמן – לקחת מקרה בוחן ולראות תגובה. למשל שדרוג תוכנות. אם כל פעם ניתן לחזור להתחלה ולשפר את מצב הפתיחה איך תראה הקונסטלציה סביב זה?
——
א: אל תיתן לגרוויטציה לבלבל אותך
ב: אני עדיין על כדור הארץ?
א: לא
ב: האם איי פעם הייתי שם?
א: לא, לא בדיוק
ב: והשחיקה?
א: זה גם קשה לייצר
—
רשם הרעיונות הוא בסופו של דבר סוג של מדפסת. הוא מדפיס את ס"ך הרעיונות.
זה נכון?
לא, לא נכון. זה מפספס את כל הבדיחה.
הבנתי.
עוד פעם?
לא, תניח לזה
אחלה
—
רשם הרעיונות נמצא בצומת חשובה בין שני תחומים, מרכזיים: תחבורה, במובנה הרחב וחינוך (תקן זאת).
"רשם הרעינות" "מדפיס" כל מה שנופל להגדרה "חומר". "חומר" מורכב מפרמטרים, חלק. ככל שה"חומר" "ארוז" באושפן יותר שלם הוא ניזקק לפחות פלטפורמת הרצה. רשם הרעיונות יכול לייצר שיר אבל הוא זקוק למצא שעליו יתכב או למכשיר שינגן אותו.
חומר פיזי הוא הבסיס לכל הדפסה.
לא כל "ממשות" הדפסה.
למה הכוונה?
מה נכנס לקבוצה הזאת?
סדרת מכשירים שמדפיסה ממידע "מהונדס". כמו דף כתוב, תכנון ספל או עריכת סרט. במקביל יש את כל הרעיון של הכנסת מידע חי למערכת. חיבור ישיר לחמשת חושי האדם וחושים מכנים למינהם במטרה להעשיר את החוויה. מבחינת המדפסות ניתן לייצר דברים שלא הונדסו באופן מלכותי. הבעיות האטיות האמיתיות החלו כאשר ניסו לשכפל אנשים והשיחה לגבי מה עושים עם החומר שרוצים להפטר ממנו.
זאת הנקודה שגילו מה לעשות עם זבל מחורים שונים.
החומר הטוב ביותר לייצר אנשים הוא מאנשים. (האם יש חומרים מתנדפים כאשר מדפיסים אדם?), אך ניתן לייצר כל דבר מכל דבר, רק שהעלות לא תמיד שווה זאת.
בערכות השרדות לפעמים יש חומרי שכפול מאיכות גבוהה במטרה להדפיס גיבוי של חבר שנהרג בשטח.
כמה שאלות על זמן:
- האם ניתן לייצר שירים בסגנון שנות השמונים בשנות השמונים?
- האם יש "גרסאות" של מוצרים כאשר תמיד ניתן לחזור אחורה ולשפר את הגרסה הראשונה?
- האם החשיבה על זמן היא כמו על שטח? לגדל ענבים בבציר מסויים
- האם ניתן לאגור זמן המתנה? או לנתב אותו לתקופה שלא משתמשים בה?
- איך "נראה" זמן דו מימדי? (לגבי השאר נראה בהמשך)
ינואר פרקסיס
לצורך בדיקת פתע, השר פרקסיס לעיניני תעבורה "שוגר" מארץ מרכז אל עבר מרכז הגיבויים. למרות תקלה קלה בהליך האישור לא נראה שנגרמה לשר כל ירידת מידע. (כאשר אין מספיק מידע או סיבה אחרת לכישלון השיגור, לא "מקובע" הכפיל ולרוב הוא מתפורר תוך ימים בודדים, במידה וללא מפורק במקום). שלושה ימים לאחר מכן, כאשר חזר למשרדו גילה כפיל שיושב במקומו וחותם על ניירות. בירור בהול העלה שהכפיל נוצר כאשר השר שוגר וגרסת המקור לא נמחקה כיוון שלא התקבל אישור העברה. הוחלט לדחות את ביקורת הפתע בשבוע.
כבר שנים שלא היו בעיות מסוג זה וכפילים קולקטיבים התנהלו בעיקר מלחמות.
באותה תקופה עדיין לא היה "איחוד" ואדם שהוכרז כ"כפיל" ניתן לפירוק תוך שבוע מהיווצרו. חוקית לא ברור האם בזמן כפילות בשיגור, המקור הוא הכפיל או היעד.
ינואר פרקסיס מטיבעו לא פחד משינויים וכמועמד פוליטי חשב על הייתרונות של כפילות זו. שבוע לאחר מכן הגיעה הודעה: "פרקסיס אצלנו, חכו להודעה נוספת". שניי הפרקסיסים הרימו גבה. אחד מהם הרים צלצול למחלקה הטכנית וביקש בדיקה שקטה ויסודית לגבי מכונת השיגור.
באחד מהצמתים הקטנים הקשורים למרכז בגיבוי הותקן משגר באופן פיראטי. על פניו עושה רושם שזה היה ניסיון חטיפה שנכשל.
כנראה רצו שהשר ישוגר אליהם ולא יגיע כלל למרכז הגיבוי.
אי שם נמצא פרקסיס שלישי, שנמצא כנראה במצב מספיק טוב בכדי לחשוב שיש להם קלף מיקוח.
הפרקסיסים החליטו לוותר ולא להענות לדרישותיהם העתידיות.
המתנה
במרחב האנושי יש שלושה מרכזי מידע מתוחזקים הייטב. הראשון (אני עדיין לא יודע), מרכז הגיבוי, ומרכז ההמתנה.
מרכז ההמתנה נמצא על ירח סביב פלוטו ומכיל מחשבים חזקים שמתמודדים עם כל המתנה חישובית.
אנואיט 